נשים וספורט- אין הרבה

אימהות, נשים בוגרות וספורט-   IN בעיקר ריצה

נשים וספורט קבוצתי- נדיר

נשים בוגרות וספורט תחרותי–  נו, באמת.

אצלי המציאות הזו השתנתה לפני 8 שנים כשקבלתי ליד את הכדור.

איזה אדרנלין, אנרגיות, מתח, תחרות, פעילות גופנית,

חידוד האינסטינקטים ששכחתי מקיומם,

לצאת מהבית לא משנה מה קורה שם וכן… להשאיר אותו להתמודד.

משהו שהוא שלי ורק שלי, אסור לאף אחד לגעת בו, שום דבר לא יבטל אותו..

לא עוד "אמא של",  לא עוד "אישה של".

התנתקות מלאה (אם לא לוקחים בחשבון את אלה שכל הפסקת שתיה חוזרות לסלולרי…)

הבועה האישית שלי.

הבועה שמנותקת מכל מה שקרה כל היום,

שמנותקת מהאנשים שאני רגילה לראות כל הזמן סביבי, בבית, בעבודה.

תחושת השייכות, להיות חלק מקבוצה.

קבוצה עם נשים שבסיטואציה אחרת ספק עם הייתי פוגשת, ספק אם היינו הופכות לחברות.

חברות עם בנות בגיל של הבת שלי (לפעמים מרגישה קצת כמו אשת נשיא צרפת החדש..),

נשים בשלב של ילדים קטנים שמזמן כבר שכחתי.

לחזור לזרום, לעשות שטויות עם נשים "בוגרות", בלי שאף אחד ישפוט.

קבוצה עם שפה מיוחדת רק לה, "תרגיל צרני", "2X3", "דלת" שרק בנות הקבוצה מבינות.

תלבושות מיוחדות, סמלים, טקסים.

בקיצור- מילואים.

אמרי מהיום: לגברים יש את המילואים בצבא

ואנחנו הנשים.. יוצאות למילואים בכדורשת